<h1>ספר התרומות שער נ"ו</h1>
<h2>דף לב.</h2>
גרסינן במסכת ר"ה פ"ק [ב' ע"א] ד' ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים. ואמרינן למלכים למאי הלכתא א"ר חסדא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרים כשרים. ירושלמי [שם פ"א ה"א] בין [כמאן] דאמר מניסן מנינן בין [כמאן] דאמר מתשרי מנינן א"ר חגאי שטרות היוצאין ביניהון לוה מלוה באייר וכתוב בו באייר שנה שניה, מכר מכר מחשון וכתוב בו בחשון שנה שניה, מ"ד בניסן מנינן מלוה קדמה מ"ד מתשרי מנינן מכר קדמה. ויש לנו לפרש איך נוכל לדעת ששט"ח זה מוקדם היה שהרי העדים אין נאמנין לומר הקדמנו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכ"ת שעדים אחרים מעלמא יעידו על החתום בשטר זה, הא לאו מלתא היא, שבזה לא יפסל השטר וכדת"ר [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו איך אתם מעידים על שטר זה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, ולעולם לא קיימא הזמה אסהדי דחתימי בשטרא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותייהו שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא אחרנוהו, ואי לא קא מסהדי הכי לא קיימא עליהו הזמה והוו אינהו כשרים ושטרא כשר. ויש שדוחקין ומעמידין משנה של מוקדמין פסולין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל הקדמנוהו על ידי אונס נפשות. אי נמי שכתבו וטעו בין מלא לחסר, כגון שעמד המלך ביום ל' של אדר וכסבורים הם שבניסן עמד וכותבים באדר הבא שנה ראשונה בטעות, ושטר מוקדם מפני שטעו בעיבור החדש ונודע על פיהם שטעו, באלו נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמנו בתשרי שעבר ולא טעו פסולים הם שאין אלו ראויים לעדות שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוה אלא בניסן, אבל כשטעו י"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אי נמי שהמלוה מודה בכך שהלוה שהלוה הקדים לו זמן שעבודו בלא ידיעת העדים ואינו חב לאחרים בהודאתו. ואיכא מאן דמוקי לה כגון שכתוב בשטר החוב בעצמו קבלנו עדות זה בשנה פלונית וצוה לנו הלוה להקדים זמן שעבודו בכך וכך. והאי סברא בתרא ודאי ליתא, דאי כתיב הכי בגופה דשטרא שטרא דא כתיב ביום פלן ולא קנינא מיניה עד יום פלן ודאי כשר הוא כדאמרינן [ב"ב קע"א ע"ב] במאוחרין דכתבי בפירוש שטרא דנן אחרנוהו וכתבנוהו דכשר, והא נמי דכוותה היא. ועוד שאין כאן פסידא ללקוחות כלל, שהרי הוא בעצמו מעיד הקדמתו. אלא ודאי נראין הדברים על דרך הירושלמי שמפרשו בעדים עצמם החתומים בשטר שהן נאמנין לומר אמת חתמנו שפלוני העידנו על עצמו שלוה מפלוני מנה ולא חתמנו על הזמן כי בודאי ידענו שקנינו ביום פלוני והקדמנו זמן הקנין על דרך טעות או על דרך מן הכתובים בשטר למעלה מכמה חדשים לכך ובזה הם נאמנים. ואיכא דמפרש אפילו שכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי זה ניתן ליכתב מזמן שני מיהא, דכי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"מ כי אמרי אנוסים היינו או אמנה היו דברינו דליתיה להגדה כלל, אבל היכא דאיתיה להגדה [כגון] הכא מיהמני. וכדגרסינן בירושלמי (בפ"ק דשבועות) [בפרק בתרא דשביעית ה"ה] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, המוקדמין פסולין שהוא מיפה את כחו והמאוחרין כשרין שהוא מרע את כחו, מי מודיע שמעון ברבי בשם רבי יוחנן עדים החתומים בשטר אלא כן אמר ר"ל עשו דברי החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, תמן כשאמרו לא חתמנו אבל הכא הרי אמרו על זה חתמנו, כלומר על הזמן השני חתמנו ולא על הראשון ובזה נאמנין, דנהי דלא גבי מזמן ראשון מזמן שני מיהא גבי. והאי מוקדמין פסולין דקתני אפילו למגבא מיניה מזמן שני דאיתיה קושטא קאמר ואינו אלא כחרס דלא גבי ביה ממשעבדי כלל לא מזמן ראשון ולא מזמן שני, כדאיתא התם בפרק אי זהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] דכמלוה על פה דאמי ולא גבי ממשעבדי כלל, כדאמר רבי יוחנן שמא יגבה מזמן ראשון. ומיהו יש לנו לעיין אם נדון אותו בפסול לגמרי אפילו כנגד בני חורין שאם טען פרעתי להוי נאמן לוה, דכיון דשטרי פסולין מיקרו כמאן דלית ליה שטרא למלוה דמי, או דילמא למיגבי ממשעבדי מיפסיל שטרא מיהו לגבות בני חרי מיהא כשר הוי ואי טעין פרעתי אמרינן א"כ שטרך בידיה מאי בעי ומשתבע מריה דשטרא ושקיל, אי נמי אי שטרא דאית ביה נאמנות הוי שקיל בלא שבועה. ומסתברא דמבני חרי מיהא גבי בהאי שטרא. וזה דעת רש"י ז"ל שפירש מוקדמין פסולין ואינו גובה מן המשועבדין. ומדבריו משמע הא מבני חרי גבי בהאי שטרא. גם הרמב"ם ז"ל [מלוה ריש פכ"ג] פסק שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין, ע"כ. לדבריהם משמע דההוא שטרא מהני לגבי פרעתי דמשתבע מריה דשטרא ושקיל, אי נמי אי טעין לא לויתי מעולם דהוחזק כפרן לאותו שטר מוקדם. ואע"פ שהרי"ף ז"ל פסק בהוציא עליו כתב ידו שגובה בה נמי מנכסים בני חורין דאי טעין פרעתי לא דיינינן ליה כדין תובע בשטר שבידו ומהימן לוה בשבועתו, דאלמא כל שטרא דלא גבי ביה ממשעבדי לא אמרינן ביה גבי מבני חרי וטענת שטרך בידי מאי בעי. האי לא קשיא, דהתם הוא שטרא דלא חתימי עלה סהדי ולא חייש לוה למשקל, אבל הכא כיון דחתימי עליה סהדי אית ליה קלא ודילמא לא מגליא מילתא דמוקדם הוה, והוה טעמא דליגבי מינייהו אפילו ממשעבדי מזמן שני, וכי לא גבי ליתיה משום דינא אלא משום גזרה בעלמא דשמא יגבה מזמן ראשון, הילכך דינא הוא דדיינינן ליה לגבי בני חרי מיהא כדין שטר דטענינן ביה שטרך בידי מאי בעי, וכל שכן אי כתיב ביה נאמנות, דאפילו בכתב ידו נמי אי אית ביה נאמנות מהני לגבי בני חרי. ואיכא דפליג. ואין לנו אלא מה שכתבנו.
